שלושה סיפורים, צימוק ושלוש הזיות/ אלי אבימזר עוזרי

מתנת הכוכבים/ ג'וג'ו מויס

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו/ לורי גוטליב

צבע השמים שלנו/ אמיטה טראסי

חנות ספרים על גלגלים/ ג'ני קולגן

הצמה/ לטישיה קולומבני

הזכות לאהוב/ לורי נלסון ספילמן

לפני כמה שנים בטיסה לספרד ישבתי ליד עיתונאי ידוע מאוד בתקשורת הישראלית, התגלגלה בינינו שיחה.
סיפרתי לו על עבודתי בידיעות אחרונות, על ספר הביכורים שלי שעתיד לצאת.
העיתונאי היה לבבי, בירך בהצלחה רבה.
בשלב מסוים הוא הביט בספרים שבן זוגי ואני קראנו.
בן זוגי עם ספר עב כרס, רוסי מהמאה ה-19, אני עם פרוזה רומנטית קלילה.
"את עיתונאית, עתידה להיות סופרת, את צריכה לקרוא את הספר של בעלך, יש לו טעם טוב ממך".

אל שולחנו של הזאב/ רוזלה פוסטורינו

ספרים שמוכרזים כ"רבי מכר", כספרי ה"עשור", עושים לי אלרגיה.
יש משהו מאוד לא מיוחד בלאהוב משהו שכולם אוהבים, יש משהו מאוד לא מיוחד בלגלות יצירה שגילו אותה קודם.
לכן נשבעתי שלא אקרא את הספר "אל שולחנו של הזאב" של רוזלה פוסטורינו (תרגום: מונה גודאר) המספר על טועמות האוכל של היטלר. עשו לספר יחסי ציבור כל כך נרחבים, דיברו בשבחו בכל מקום כך שזה קצת הרג לי את החשק.
מה גם שחששתי שהסופרת לקחה פיסה היסטורית שהתגלגלה לידה על טועמת האוכל של היטלר, אבל לא תביא את זה בספר לכדי מימוש.

אבל קראתי את הספר.
למה?
כי המוכרת נשבעה לי שזה מדהים, שאהנה, וזוהי מוכרת שאני מחזיקה מדעתה.

ההתחלה של הספר היתה מעיקה, נמרחה לי כמו מסטיק, לא הבנתי איפה העלילה, איפה הסיפור, הרגשתי שהסופרת כופה עלי במשפטים דרמטיים להרגיש את הדרמה של אותה התקופה, אבל הלב לא מרגיש שום דרמה, רק שעושים עליו דמגוגיה זולה.
אבל אני לא מפסיקה ספרים באמצע והמשכתי לקרוא.
זה החל להתפתח.
הדמות הראשית החלה להקשר לדמויות נוספות, מלאות צבע וכך יכולתי לדמות לעצמי את אותם היחסים, הרגשות, בלי משפטי מפתח חזקים, מעצם התיאור האינטימי על חיים מלאים, סוחפים, מעניינים, שהיו ואינם.

זהו ספר שמעמיד בשאלה מהו אדם מוסרי.
הדמות הראשית מרגישה כמי שנסחפת אחרי מהמורות חייה וכל שרוצה היא לחיות, למולה, עומדת בניגוד מוחלט חברתה הטובה, הטועמת הנוספת אלפריד, שלא נמשכת אל תוך החיים בכוח האנרציה אלא משמיעה את קולה, כשחברתה נאנסת היא צועקת בקול גדול את העבירה ומחפשת שינתן הדין, כשחברה אחרת נכנסת להריון לא רצוי היא מביאה אותה לרופא שיעזור לה לפתור את הסוגיה.
והקצין הנאצי?
מספר על הקושי לעמוד מול יהודיות ולהרוג אותן, על השאלה המוסרית והתשובה שבחר לעצמו, לזוז מהתפקיד אבל לא לצעוק את האסון.

הספר הזה חידד לי שוב את העובדה שניתן לחיות חיים ארוכים בלי לחיות אותם באמת, ומנגד ניתן לחיות חיים קצרים אך מלאי משמעות.
כולנו בחיים עומדים מול הסוגיה האם להיות או לחדול, האם לזרום עם החיים או להתעמת מולם, לחשוב מה יעשה לי טוב, מה נכון מוסרית או ערכית לנשמה שלי, למי שאני.
אני רוצה לחשוב שרובנו בוחרים לבנות לעצמנו עולם ערכי ולדבוק בו.

לסיכום, היה שווה לצלוח את מאה העמודים הראשונים למול מאתיים עמודים שמעמתים אותך באופן מרשים ומדויק למול עצמך.

דירת שותפים/ בת' אולירי

כשהייתי הולכת עם אמא לקניות בסופרמרקט זה אף פעם לא הסתכם בקניית חלב או דגים.
כל המוכרים הכירו אותה, ברכת שלום פשוטה התפתחה לשיחת נפש, אמא מאזינה, נותנת כתף ועצה.
עד היום זה ככה.
וגם אצלי זה הפך להרגל, לא סתם קונים חפצים, מצרכים, אלא פוגשים נשמות.

כשעברנו לאזור הדרום חיפשנו חנות ספרים קרובה, מצאנו עצמנו בתוך סניף צומת ספרים שעד מהרה הפך לבית.
קשקושים אין סופיים עם המוכרות על ספרים, דמויות והחיים בכלל.
כשהוצאתי את ספר הביכורים שלי המוכרות אף לקחו חלק אינטגרלי בתהליך ההוצאה, מהמלצה על הוצאות לאור ועד כריכה ראויה והשאלה האם כדאי לעשות השקה.
ולכן כשחוקי הקורונה מעט התרופפו היה ברור שאני הולכת לחנות הספרים.
לא הלכתי, רצתי.
התגעגעתי לספרים ולמוכרות.
בדיוק סיימתי את הספר הכבד על השתלטות האנגלים על האיים האוסטרלים, אמרתי למנהלת החנות שנחשפתי בקריאה לראשי ילדים ערופים, נשים נאנסות, המון דם ושאני חייבת ספר קליל, כיפי, רומנטי והיא הגישה לי את הספר דירת שותפים של בת' אולירי (תרגום: שאול לוין)

השבת נפנתי לקרוא אותו.
לא אשקר, בתחילה ממש התבאסתי.
המון דמויות, אירועים, סצנות המגיעות בבת אחת מהר מדי.
ממש כאב לי הראש בניסיון לעקוב, לבנות את הדמויות בעיניי רוחי ולהתחבר אליהן.
כעסתי שרעיון כל כך מתוק של קשר רומנטי הנרקם דרך פתקים ששני שותפים משאירים אחד לשני נשאר שולי. רציתי ששני השותפים יהיו המרכז, שאתוודע לחיים שלהם דרך הפתקים, דרך מילים, דרך שיח מכתבי ששייך לעולם ישן שיכול להתקיים בשנת 2020. רציתי שזה לא יהיה תת עלילה בתוך עלילה מאוד רחבה.
התבאסתי אבל המשכתי.
המשכתי ומצאתי את עצמי צוחקת והמון.
המונולוגים משעשעים, קלילים, הדמות הראשית לא קונבנציונאלית, אלא צבעונית ומלאת חיות שעוברת תהליך קסום בספר מאישה התלויה באישורו של גבר לאישה התלויה בכוחותיה הטמונים בתוכה.
והגבר בו התאהבה, האח הסיעודי השקט עם הלב הרחב, קסם שקט שמהלך בין המילים.
יכולתי להרגיש בספר את החיים המהירים וההדוקים של לונדון, את הנונאסס הקיים מבין השורות.
בסופו של דבר הספר היה מה שרציתי: קליל, כיפי, רומנטי.
לפעמים זה כל מה שספר צריך להיות.

נ.ב
כשומרת מסורת חשוב לי לציין שיש סצנות מיניות למקפידים שבינינו.

הנהר הסודי/ קייט גרנוויל

אני אוהבת לקנות בגדים.
אני אוהבת להתלבש יפה.
ועדין, אם אצטרך לבחור בין קניית בגד לקניית ספר, אבחר ספר.
יאירון גם אוהב ספרים וכך הבילוי המרכזי שלנו זה חנויות ספרים. כשטיילנו בכפר האמנים עין הוד רגלינו לקחו אותנו לחנות ספרים יד שנייה. המוני ספרים על מדפים, על שולחנות, צפופים. פינות ישיבה. סוגות שונות. ספרים שניסיתי למצוא שנים ללא הצלחה, כי הוצאות הספרים פסקו מלייצר ספציפית את אותם ספרים. זה היה כמו לטייל בטבע. המוני צבעים. היינו שם שעות ויצאנו עם שלל גדול.
אחד הספרים שהגנבתי פנימה לערימה המכובדת היה הספר 'הנהר הסודי' של קייט גרנוויל (מאנגלית: עדה פלדור).
לא קראתי את גב הכריכה ובכל זאת קניתי, תמונת הנהר, פרוזה היסטורית על ימים רחוקים, הלב נמשך.
ועדין, לקח לי שנה לפתוח את הספר ולצלול פנימה.
הספר עמוס תיאורים, פרטי פרטים, לעיתים זה מעיק. אגב, אחד האתגרים הגדולים של סופרים, בעיניי, זה שילוב מאוזן בין תיאור לבין עלילה.
אז אמנם היו המון תיאורי מרחב, תיאורי אדם, אך, העלילה לא פסקה מלמשוך אותי פנימה.
קראתי על אסירים מלונדון שהוגלו לסידני, על האופן בו השתלטו על שטחים, סילקו את הילדים שחיו שם המון שנים לפניהם, שידעו את האדמה טוב מהם.
הספר מספר על תקופה קדומה אבל רלוונטית להיום. עדין עמים נלחמים על פיסת אדמה בעולם כולו.
היה מעניין לייצר את ההשוואה בין אז להיום ועמה הפסיקה הברורה שלי: על אף מה שכולם מנסים להגיד, העולם, החברה הפכה עדינה וטובה יותר. ראיה לכך, הפרק האכזרי בו האסירים האנגלים הורגים בדם קר את הילדים. לרגע חשבתי שיהיו לי חלומות רעים בלילה.
לאסירים היו אלפי שטחים לחיות בהם ועדין הם בחרו בלחימה. לחימה שהיה ניתן להמנע ממנה.
נכון, יש עדין אכזריות בעולם, ועדין, אני רוצה לחשוב שהיא לא מקבלת אישור ותוקף ממדינות נאורות, לא נעשת על ידם, לא באכזריות שכזאת. אבל, היי, יש מצב שאני תמימה. תמימה לחלוטין.

להחליף את המים של הפרחים/ ואלרי פרין

אחרי חודש וחצי שלא ראיתי את אמא ואבא, הנעתי את הרכב, נסעתי שעה בכדי לתת נפנוף מהמרפסת.
אמא שלחה לי ספרים.
יש לה את הספרייה הכי שווה ביקום.
בערב שבת התחלתי לקרוא את הספר "להחליף את המים של הפרחים" של ואלרי פרין (מצרפתית: אביגיל בורשטיין), בשש בבוקר סיימתי אותו.
הזהירו אותי שהספר מעט קשה בהתחלה, שלא אוותר, אבל האמת שנסחפתי לתוכו מהמילה הראשונה. התאהבתי בתיאור הציורי של הדמויות והמקומות, דמיינתי שאני שם בעיניי רוחי, זה היה מפורט, אבל לא מעייף ולא מאולץ, אלא סוחף. היה ברור שהסופרת לא ניסתה לכתוב נכון, היא פשוט כותבת נכון.

באמצע העלילה זה הכה בי: העלילה, הסיפור, מטלטל מדי, קשה מדי. מצאתי את עצמי בוכה ושהלב שלי אשכרה נשבר.
אני לא נגד ספרים עצובים, אוהבת לקרוא דרמות, עצבות, כאב, רוב הספרים שלי האמת כאלו, אבל משהו כאן היה לי קשה מדי, אכזרי מדי, חשוך מדי, לקראת הסוף מצאתי את עצמי ממש כועסת על הסופרת ואומרת לעצמי: "אלוהים נתן לך כישרון לפזר בעולם, למה לעזאזל את מתאכזרת בנשמתי?".
סיימתי את הספר. כל היום הלב שלי היה כבד בגללו.
שוחחתי על כך עם בן זוגי, אמרתי לו שהרגשתי ככה גם אחרי הספר: המפתח של שרה (טטיאנה דה רוניי), היה אכזריות בסוג המוות שהיה בספר שנרתעתי למולו, התכווצתי למולו ויומיים חשבתי רק עליו, מתי שכולם עפו על הספר אני הייתי משותקת.

ועדין, עם הרתיעה והכעס שלי למול העלילה אי אפשר להכחיש, זהו ספר טוב, זהו ספר מצוין, יש כאן סופרת סופר מוכשרת, גאונה.
וכן, היא עוררה בי בכי, מחשבה, היא ומילותייה ישבו בראשי בכל היום האחרון, אז וואלה, היא עשתה עבודה טובה.